המושג
“השמיעה שנמצאת רק באוזניים היא דבר אחד. שמיעת ההבנה היא דבר אחר. אך שמיעת הנשמה אינה מוגבלת לאף אחת מהיכולות, לאוזן או לשכל. מכאן שהיא דורשת ריקנות מכל היכולות. וכשהיכולות ריקות, כל ההוויה מקשיבה. יש אז תפיסה ישירה של מה שנמצא שם לפניך שלעולם לא ניתן לשומעו באוזן או להבינו בשכל".
-שואנג צו
אמפתיה היא התרגול הבסיסי שמביא אותי לחמלה. בסופו של דבר היא די פשוטה, ודי מאתגרת. בילדותי ולאורך רוב בגרותי למדתי להקשיב בעזרת שכלי, לעתים קרובות עם מטרה אחרת מאשר להתחבר לאדם שאיתו הייתי. כשהקשבתי לאנשים, הייתי מתמקד בעתיד, "מה אני יכול לומר בחזרה?" או "על מה אני יכול לחשוב כדי לתקן את זה?" פעמים אחרות הייתי עובר לעבר, "מה זה מזכיר לי"?
כשחשבתי את הדברים האלה נעשיתי מוסח מהרגע, יותר מנותק ופחות מסוגל להבין מה האדם האחר חווה. ואז גיליתי את האמפתיה.
אמפתיה היא חקירת החוויה האנושית שלנו – רגשותנו, צרכינו – אנרגיית החיים שלנו המנסה להתגלות ולהדריך אותנו. זו החקירה המודעת, התהייה והסקרנות האמיתית לגבי מה שאנחנו או מישהו אחר עוברים.
זה אולי נשמע מוזר, אבל הייתי עד שוב ושוב לכך, שהחיפוש הזה, או התהייה הזו, הם חומר החיבור במישור עמוק יותר, ולפעמים, אפילו פתיחה של מרחב רוחני.
היכולת להיות נוכח באופן הזה מאתגרת רבים ורבות מאיתנו בני ובנות המאה ה-21, שאוּמָנּוּ היטב בלחשוב – לעומת פשוט להקשיב. לעתים קרובות, בניסיון להיות אמפתיים (אפילו במצבים בהם אנו מרגישים חמלה), אנו עשויים לומר דברים שלא מחברים אותנו עם האדם האחר במידה שאמפתיה יכולה.
אנו עשויים לבחור לקבל צורות תקשורת לא אמפתיות כחלק מחיינו – וכמובן, רבות מהן יכולות לשרת אותנו בצורה נפלאה – הן פשוט לא אמפתיה. הן נוטות למלא את המרחב, הן לא נוטות לפתוח אותו. היכרות עם צורות תקשורת לא-אמפתיות אלו יכולה לעזור לנו לבחור לקיים חיבור עמוק יותר כשאנו רוצים זאת.
להמחשה, להלן ציטוט – משהו שאנו עשויים לשמוע מחבר, ואחריו כמה דוגמאות לתגובות אוטומטיות, לא אמפטיות, שיכולות למנוע מאיתנו לעבור לחיבור עמוק יותר. זה לא אומר שצורות התקשורת האלו "שגויות/לא-בסדר" – הן פשוט לא אמפתיה. האם מי מהתגובות האלה לציטוט שלהלן נשמעת מוכרת?
"לפעמים אני פשוט שונא את העבודה שלי. הבוס שלי הוא פשוט חולה שליטה".
השוואה ותחרות
“כן, גם שלי. הבוסית שלי הכי נוראית. היא הופכת את העבודה לגיהנום עלי אדמות. אני זוכר שפעם אחת..."
לעתים קרובות, כשאנשים משתפים מה קורה איתם, זה מזכיר לנו את המצב שלנו. אנו עשויים, מבלי לחשוב על כך, לשתף את החוויה הזו. אז חִשבו על זה – האם שינינו את הנושא כרגע? האם האחר שיתף אותנו כדי לדובב את החוויה שלנו? כנראה שלא.
חינוך ועצות
"אה כן, אני יודע למה אתה מתכוון. אתה יודע, יש את הספר הנהדר הזה שנקרא 'איך לאהוב בוס נוראי'"... או, "כן, כשהבוס שלי עושה את זה, למדתי ל... " או, "ניסית פעם לדבר עם מחלקת משאבי אנוש?"
כשאנחנו שומעים על כאב של מישהו, אנו עשויים להניח שהוא רוצה שנגיד לו כיצד להתמודד עם המצב. וכמובן, אנחנו לא אוהבים לראות אנשים שמהם אכפת לנו בכאבם, ולכן אנו רוצים לעזור להם. האם אנו עושים זאת כדי להבין מה חי בתוכם או שאנחנו מחפשים פתרון? האם אנו מצפים מהם לקבל את עצתנו? ואם הם לא, האם אנחנו בסדר עם זה? האם אנו נוכחים בחוויה שלהם? כנראה שלא.
ידידי מרשל רוזנברג אמר לי שהוא נתן עצות רק כשהוא התבקש, בכתב, מאושר על ידי עורך דין ובשלושה עותקים. זה עזר לו להישאר נוכח יותר. וכמובן, לעצות יש מקום בחיים – הן פשוט לא אמפתיה.
הפחתה/הקטנה
"זה שום דבר. בכלכלה שלנו אתה צריך (should) להיות אסיר תודה שבכלל יש לך עבודה".
יתכן שיש לנו תגובה מורגלת לנסות להפנות את תשומת ליבו של הזולת למשהו אחר בניסיון "לגרום לו להרגיש טוב יותר". האם אתם יכולים להיזכר במקרה שבו קיבלתם תגובה מהסוג הזה וחשבתם לעצמכם, "אה כן, זה כל כך נכון. תודה על זה. אני מרגיש יותר טוב עכשיו"? אני לא יכול.
פתרונות וייעוץ
"אוקיי. תרגע. אל תדאג. אנחנו נעבור את זה. אני יודע שאתה מרגיש רע עכשיו, אבל אני בטוח שזה ישתפר. דברים כאלה תמיד מסתדרים מעצמם".
כשאנחנו שומעים את הכאב של האחר, אנו עשויים להרגיש בעצמנו לא בנוח ולרצות איכשהו לתקן את המצב. אם נבדוק זאת עם עצמנו, בצורך של מי מדובר?
סימפתיה
"הו, מסכן שלי, זה כל כך מרגיז אותי לשמוע על זה. אני פשוט שונאת את הבוס הזה שלך".
סימפתיה – שיתוף רגש באמצעות חוויה משותפת מדומיינת – היא שונה מאמפתיה. זה כמו להגיב לאדם טובע בקפיצה למים וטביעה איתו. כן, זה עשוי להעביר לו את המסר שאתה מבין מה קורה לו – זה פשוט לא אמפתיה.
איסוף מידע וחקירה
“אז תגיד לי, מה בדיוק הוא עשה? הוא עשה את זה כבר פעם? שמת לב לדפוס חוזר כאן"?
איסוף מידע הוא לרוב הכנה לייעוץ, החימום לקראת פתרון שיסדר הכל. זה עשוי להגיע מתחושת הסקרנות שלנו או אי הנוחות שלנו מול הכאב של הזולת. יתכן שיש לנו עניין אמיתי, ליתר ביטחון – זה פשוט לא אמפתיה.
הסברים והתגוננות
“ובכן, כבוס בעצמי, אני יודע שלפעמים אנחנו פשוט צריכים לעשות שריר. הוא בטח נתון בהרבה לחץ ולא באמת מתכוון לזה. באמת קשה להיות בוס עם כל האחריות הזו".
לפעמים אנחנו מופעלים מכאב של מישהו אחר. זה יכול להיות נכון במיוחד במצבים בהם אנו חושבים שאנחנו "אשמים" או אחראים. ברגעים אלה אנו עלולים להיעשות עסוקים יותר בצד שלנו בסיפור – בצורך שלנו להיות מובנים. לרוב זה גורם למה שאני מכנה תסמונת שמל"ם: "שני משדרים, ללא מקלטים". לפעמים קוראים לזה "ריב" – זה בהחלט לא אמפתיה.
ניתוח
“אז איפה עוד זה מופיע בחיים שלך? שקלת פעם את האפשרות שזה דפוס שלך? אולי זה בגלל הקשר הלא ממומש עם אבא שלך".
לפעמים אנו כל כך מעוניינים "לרדת לעומקם של דברים" עד שאנו שוכחים את החלק העליון. הדחף שלנו להבין, כדי לפתור את אי הנוחות שלנו עם הכאב של מישהו, יכול לגרום לנו לרוץ למוח כדי לקבל תשובות. או שאולי התמודדנו עם הכאב של עצמנו באופן הזה. אין ספק שישנם מקומות בחיים שבהם ניתוח הוא חשוב – הוא פשוט לא אמפתיה.
אז מה, אם כך? אולי אמפתיה
אני בטוח שאף אחד מאיתנו מעולם לא אמר משהו כמו הדוגמאות הללו (*חיוך חמוץ*). אוקיי, אני יודע שאני כן, וכנראה שאעשה זאת שוב. ההבדל כעת הוא שכאשר יש לי מודעות למה שאני עושה, יש לי אפשרות לעשות משהו אחר – אם אני רוצה.
אני זוכר פעמים, לפני שפיתחתי את כישוריי האמפתיים ואת האמון שלי בכוח האמפתיה, שבהן החוויה של רצון להתחבר ואי ידיעה איך, הותירה אותי מתוסכל, מבולבל ומנותק בניגוד לרצוני.
כאן נכנסת האמפתיה. בהתחלה זה יכול להיות כל כך קשה להימנע מדרכי החשיבה והדיבור המורגלות האלה. הרובוט שלנו נכנס לפעולה והנה אנחנו מתרחקים, כמו תמיד.
עכשיו יש לנו סיכוי להוסיף לחיינו דרך הוויה חדשה – מיומנות חדשה ליצירת רמה חדשה של חיבור – אמפתיה. לעתים רחוקות זה קל לעבור להתמקדות החדשה הזו ברגשות ובצרכים. אני יודע שבשבילי, זה תהליך לכל החיים – שהעניק לי כמה מהרגעים היפים בחיי.
בפועל
לפני כמה שנים, כשגרתי במנהטן, השאלתי את המכונית שלי, שהיתה מכונית סטיישן, לחברה שהיתה זקוקה לה במעבר לדירה החדשה שלה. סיכמנו שהיא תחזיר אותה מוקדם באותו ערב. באותו ערב חיכיתי לשמוע ממנה. חיכיתי […] וחיכיתי […] וחיכיתי עוד […] אין שיחה, אין מכונית. שקעתי בשינה בזמן שחיכיתי על הספה שלי.
סמוך לשתיים וחצי בבוקר, התעוררתי מטלפון. "תום, בדיוק סיימתי לעבור ופשוט אין לי כוחות להחזיר את הרכב הלילה."
שאלתי בעודי קצת ישנוני, "איפה השארת אותו?"
היא הודיעה לי שהוא חונה ברחוב במחוז אריזת הבשר – כשמחבטי הגולף שלי גלויים לעיני כל בחלק האחורי. עשר דקות אחר כך, אחרי לא מעט אמפתיה עצמית רצינית (זה סיפור לפעם אחרת), הייתי בדרך להציל את המכונית שלי ואת המחבטים היקרים.
יצאתי ברגליים כושלות אל הלילה הגשום והחמים. אחרי מאמץ שנראה אינסופי מצאתי מונית. עליתי פנימה, אמרתי לו את היעד ויצאנו לדרך – לאורך קצה האי מנהטן, במורד כביש ווסט סייד. כשנסענו לצד נהר ההדסון, עברנו ליד USS Intrepid, ספינת קרב שמתפקדת כמוזיאון צף.
הנהג דיבר. "בפעם האחרונה שראיתי את הספינה הזו הייתי מוצב בויאטנם". ממקומי במושב האחורי ראיתי רק את עיני הנהג, שהשתקפו במראה האחורית.
עינינו נפגשו באור האפור החיוור.
עניתי, "זה בטח מעלה בך לא מעט דברים".
אחרי הפוגה הוא דיבר. "כן".
הקשבתי לדממה שהשתררה. עוד קשר עין, עוד מרחב. כעבור זמן הוא דיבר שוב. "כשחזרנו כולם שנאו אותנו."
ישבתי והשארתי מרחב שקט, בעוד הצמיגים חבטו בקצב על הסדקים בכביש, נשמעים באופן מוזר כמו לב פועם – מרחב לכאב שלו, לצורך שלו בניראות, בהערכה, באהבה. ראיתי את הכאב מחלחל לאט לתוך המבט ששלח אליי מפעם לפעם.
דיברתי. "אני מתאר לעצמי שזה היה קשוח, לסכן את חייך ככה. אני בטוח שזה היה עושה הבדל גדול אם היית מקבל אפילו קצת הערכה".
"כן… כן, זה היה עושה".
בעודי רואה רק את עיניו במראה, התבוננתי כשהדמעות מילאו לאט את עיניו. המשכנו בנסיעה, בלי לומר מילה, בעודנו נעים ברחובות הריקים אל יעדנו.
כעבור כמה דקות הגענו. הושטתי את ידי מבעד לאשנב הזכוכית הקטן ושילמתי על הנסיעה – ועם חמלה וחיבור בלבי אמרתי פשוט "תודה". פתחתי את הדלת והתחלתי ללכת לדרכי. מאחוריי שמעתי את צליל דלת המונית נפתחת. כשהסתובבתי, ראיתי שם את ידידי החדש, הולך לעברי ביד מושטת, מבט של הקלה טהורה בעיניו והמילים הפשוטות, "תודה לך". לחצנו ידיים ונפרדנו.
לעולם לא אשכח את הנסיעה הזו. לעולם.
תרגול 1
הגבירו את המודעות שלכם – נסו לשים לב כשאתם משתמשים באחת מצורות התקשורת הלא-אמפתיות והמורגלות שהוזכרו. מאוחר יותר, כשיש לכם זמן ומרחב, נסו לדמיין מה הייתה יכולה להיות תגובה אמפתית. מה הרגיש אותו אדם? מה הוא היה צריך (need), מה הוא רצה לקבל יותר או התגעגע לחוות? עיינו ברשימת הרגשות וברשימת הצרכים כדי לקבל תשובה. עכשיו דמיינו מה אתם עשויים לומר.
תרגול 2
שחקו את משחק האמפתיה / לא אמפתיה – כדי לבצע את התרגול הזה תצטרכו שותף·ה שיעבוד איתכם פנים מול פנים או בטלפון, ואם אתם לא מצליחים למצוא שותף, לפחות פיסת נייר וכלי כתיבה. אפרט [בסוגריים מרובעים באפור] כיצד לבצע את התרגיל לבד.
ראשית, רִשמו נוסח, משהו שאתם עשויים לומר כשאתם רוצים קצת אמפתיה, כמו "אני מרגיש ממש לחוץ לגבי מצבי הכלכלי". רמז: אל תבחרו משהו חשוב מדי – בקרוב מאוד תבינו למה.
קראו את הניסוח שלכם לשותף·ה שלכם [/לעצמכם] ובקשו ממנו/ה לומר לכם [/כִּתבו לעצמכם] כל אחת מצורות התקשורת הלא אמפתיות שאתם עשויים לקבל (שהוזכרו בשבוע זה). זה יכול להיות משהו כמו השוואה: "אה, אתה חושב שהמצב הכלכלי שלך רע? אני הייתי מרושש במשך..." – או חינוך: "איך שאני רואה את זה, יש בזה שיעור בשבילך" – או הפחתה: "פשוט תירגע, יהיה בסדר" – או איסוף מידע: "תגיד לי בדיוק מתי כל זה התחיל".
בשלב הבא קִראו שוב את אותו ניסוח ובקשו מהשותף·ה לומר לכם [/כִּתבו] תגובה אמפתית. זה יכול להיות משהו כמו "אתה מרגיש מפוחד כי אתה צריך (need) יותר שקט נפשי?"
לבסוף, החליפו תפקידים כך שלשניכם תהיה הזדמנות לקבל תגובות לא אמפתיות ותגובה אמפתית ש"מתיישבת". אתם תזהו אותה כשתשמעו אותה.
לתרגול זה, יתכן שיהיה קל יותר להתחיל עם הצורה הפשוטה ביותר של אמפתיה, "האם אתה מרגיש [רגש מרשימת הרגשות] כי אתה צריך יותר [צורך מרשימת הצרכים]".